החלטה בתיק בש"פ 7052/05

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91907/05 מיום 19.6.05 (כבוד השופטת נ' אהד), לפיה נדחה עררו של העורר, אשר הוגש על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בב"ש 2098/05 מיום 16.5.05 (כבוד השופטת י' הניג).

           כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו ביצעו מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.5.05 אחר-הצהריים, הלך העורר אחרי קטינה ילידת 1995 בבני-ברק, כאשר זו לקחה את אחיה הקטן בעגלה (להלן: הקטינה או המתלוננת). העורר ביקש ממנה, כי תתקרב אליו ומשלא נעתרה לו, פנה אליה בשאלה. המתלוננת פחדה, גמגמה, נכנסה לבנין מגוריה, אך העורר השיג אותה בתוך הבניין והכניס את ידו בין רגליה מתחת לישבנה זאת לשם גירוי או סיפוק או ביזוי מיני.

           עוד נטען בכתב האישום, כי העורר הפר תנאי שחרור שנקבעו לו בשורת החלטות במסגרת מעצרו בעניין אחר ודומה לרבות במסגרת תיק פלילי 6531/03 (להלן: תנאי שחרור ו- כתב האישום הראשון), בכך שבעת ומקום עבודתו המאושר היה סגור, יצא העורר את ביתו, הסתובב בבני-ברק ללא פיקוח וביום 1.5.05 לרבות בעת ביצוע המיוחס לו כעת וכך עשה ב- 6 מועדים קודמים לכך במהלך ימי חג הפסח. כתב האישום הראשון תוקן והוסרו ממנו רכיבי "השימוש בכוח".

           ביום 3.2.05 הודה העורר במיוחס לו בכתב האישום המתוקן והורשע בביצוע שני מעשים מגונים (כל פעם בקטינה אחרת בת שמונה שנים בעת הביצוע).

           לאור המיוחס לעורר בכתב האישום הנוכחי, עתרה המשיבה (להלן: המדינה) לעיין מחדש בתנאי השחרור ולעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בשני התיקים. הדיון בשתי הבקשות אוחד.

           בית-משפט השלום (כבוד השופטת י' הניג) הורה ביום 18.5.05 לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המנהלים נגדו.

           על החלטת בית-משפט השלום לעצור את העורר, הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערר וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר וכי יש לזכור, כי העבירה בוצעה בתקופה בה העורר משוחרר למעצר בית, עם אפשרות יציאה לעבודה וזאת בעבירות דומות.

           מכאן הערר שבפני, בגדרו חוזר העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

           לטענת בא-כוח העורר, עוצמת הראיות אינה מספקת על-מנת לקבוע, כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. לטענתו, אין כל זיהוי לגבי העורר עצמו וכן אם זיהתה אותו הקטינה, יש ליתן לזיהוי משקל קלוש. לחילופין טוען בא-כוח העורר, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אמו, המתגוררת במרוחק מאזור מגורי הקטינה.

           מנגד, תומך בא-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, שכן הקטינה נתנה תיאור של העורר, לא רק עקב ראייתה אותו בניידת המשטרה, כפי שטוען בא-כוח העורר, אלא תיאור עצמאי מתוך ראייתה אותו. אומנם הקטינה אינה זוכרת את פניו, אך היא נותנת תיאור מלא של לבושו ושל כובע שהיה על ראשו. עוד טוען בא-כוח המדינה, כי קיימת עילת מסוכנות כנגד העורר, הנלמדת מהאירוע עצמו וכן ממעשיו הקודמים. לפיכך, טוען בא-כוח העורר, כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו, שכן לא יהיה בה, בנסיבות המקרה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. 

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

           לטעמי, כנגד העורר קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו באירוע המיוחס לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

           מחומר הראיות עולה, כי הקטינה נתנה תיאור עצמאי מתוך ראייתה את העורר, שכן היא ראתה אותו הולך, התחמקה ממנו, אך הוא נכנס לתוך הבניין בעקבותיה. כמו-כן, הקטינה נתנה תיאור מלא של לבושו של העורר. יתרה מכך, מחומר הראיות עולה לגבי מועד האירוע, כי אשת העורר נהגה להביאו למפעל "עוף בני ברק" ולקחתו מהעבודה בתום יום עבודתו. במועד האירוע, ה- 1.5.05, שהיה מיד לאחר חג הפסח, המפעל היה סגור, אך על-פי העדויות שהובאו, אשת העורר הביאה אותו לעבודה והוא המתין מחוץ לעבודה. העורר טען, כי המתין מחוץ לעבודה לאדם בשם שחר, משעה 08:00 ועד השעה 18:00. נוכחותו של העורר בשעות אלה במקום בו אירע האירוע, מעלה תהייה בעיני. כמו-כן, לא ברור מדוע אם היה המפעל סגור, יצא העורר מביתו? 

           יש לזכור, כי העבירה בוצעה בתקופה בה העורר היה משוחרר למעצר בית, עם אפשרות יציאה לעבודה, וזאת בגין עבירות דומות שביצע.

           במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד ומלמדים, כי הוא מסוכן לציבור, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. העורר ניצל את תמימותה של הקטינה, על-מנת לפגוע בגופה, ועל-כן ישנו חשש ממשי, כי שחרורו ממעצר יהווה סיכון לקטינים אשר יבואו במגע עמו. כמו-כן, עברו הפלילי, הכולל מעשים דומים בקטינים, מעיד אף הוא על מסוכנותו לציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט. לפיכך נראה, כי העובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

           שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשה של העורר, לא ניתן להמר על גורלם וביטחונם של קטינים ולכן חלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הקטינים, זאת במיוחד לאור העובדה, כי העורר ביצע את העבירה בתקופה בה היה משוחרר למעצר בית.

           כידוע, הלכה היא, כי בנוגע למעשים מגונים בקטינים, לא ניתן להמר על גורלם וביטחונם של קטינים וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור בכלל ואת ביטחון הקטינים בפרט (ראו בש"פ 1375/04 שלמה אפרים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).